חזרתי לאחרונה ממשלחת חינוכית בפינלנד מטעם "תעצומות" בהובלת ד"ר אודליה אלקובי והפסיכולוגית יעל אברהם ובהפקת דגנית רותם שהתמקדה במיומנויות רגשיות־חוויתיות במערכת החינוך.
(כן, זו הפעם השנייה שלי. בשנה שעברה דנמרק. הפעם, 34 נשות חינוך, לאחר פעלולים ופליק-פלקים שאפשרו למשלחת לצאת בעקבות ביטול כרטיסי הטיסה….
משלחת נהדרת, מושקעת, עשירה מאד, אינטנסיבית מרתקת, ומעוררת מחשבה.)
החינוך הפיני נחשב מהטובים בעולם –
לא רק בזכות תוצאות גבוהות בפיזה 
אלא בגלל איך שהם עושים חינוך:
נינוח, רגוע, מובנה, יסודי ועמוק מבוסס אמון, לא שליטה עם מרחב נשימה למורים והקשבה אמיתית לילדים כיתות קטנות, מרחבי לימוד נעימים ומכבדיםובין כל הדברים שראינו,
משהו שחזר שוב ושוב ושוב:
אמון וכבוד.
אמון וכבוד במורים.
אמון וכבוד לתפקיד שלהם.
אמון וכבוד לשיקול הדעת שלהם.
התלמידים סומכים עליהם.
ההורים סומכים עליהם.
הרשויות סומכות עליהם.
המערכת סומכת עליהם.
אז נכון, לכל מורה יש תואר שני.
אבל יותר מזה לכל מורה יש מעמד.
מורה נחשב!
וכשיש אמון במורים – נותנים להם חופש.
וכשנותנים להם חופש – הם עפים, יצירתיים ומוכיחים את עצמם.
האמון והכבוד, והחופש לפעול מייצרים רבים שרוצים להפוך למורים, יש תחרות על כל משרה – ורק הטובים ביותר נכנסים ונשארים במערכת.
וזה הוביל לשאלה החשובה
מה קדם למה?
האם האמון שאיפשר את החופש – הביא מורים מעולים למערכת, או
ששמורים מעולים זוכים לאמון מהמערכת?
או 
?ומה קורה אצלינו?
אני לא בטוחה שאנחנו שם אבל אני חושבת שאם נתחיל לתת אמון, וחופש – במערכת שלנו – המערכת תמשוך אליה מורים – שאנחנו נרצה שיהיו המחנכים של ילדינו.
מה שברור לי – זה שהמורים הם המשאב הכי חשוב של המערכת.
אין להם תחליף.
וכשהם טובים – זה קורה.
גם בלמידה מקוונת מרחוק.
זהו הפוסט הראשון שאני כותבת בעקבות המסע החינוכי לפינלנד.עוד סיפורים, תובנות והשראה – בקרוב…
*****
בימים אלו, בתי ספר מחפשים מורים מעולים כדי לגבש את צוות המורים המעולה שלהם. מכירים בתי ספר שמחפשים מורים?
מוזמנים להפנות אותם אלינו – ל"קמפוס בענן". אצלינו לא מתפשרים על מורים.
