מחשבות על עצמאות.
בכיתה.
"לומד עצמאי" – נשמע מבטיח.לא?!?
בוודאי, זה חשוב!
רצוי, אפילו הכרחי!
מיומנות בסיסית לחיים.
אבל במציאות? זה כבר סיפור אחר. הרבה פחות פשוט.
כשתלמידים מתבקשים לקחת אחריות על הלמידה שלהם,
להגיד מה הם צריכים,
לנהל זמן,
לנהל את עצמם,
לדחוף, להתמיד, לשאול, לענות, למעוד ולקום,
לפעמים פשוט לבקש עזרה – הם פשוט לא שם.
כי זה לא נוח העצמאות הזאת.
זאת אחריות.
זה חדש.
זה מפחיד. מבלבל.
וזה מערער.
כי הרבה יותר קל ובטוח להישאר במקום המוכר הבטוח, והפסיבי.
המורה ילמד – הכי פשוט.
"זה לא האחריות שלי.
זאת אחריות של המורה".
ואם משהו לא מובן – כנראה ש "המורה לא הסביר מספיק טוב".
הדרך לשם רצופה תסכולים, חוסר ביטחון, פחד מלטעות, התנגדות.
הנטייה הטבעית היא – לוותר ודי.
וכאן, במסע הזה לעצמאות, גם אנחנו, כאנשי חינוך, לפעמים נבהלים – – –
ונכנעים.
בקמפוס בענן – אנחנו מנסים להתמודד עם האתגר הזה, בכלים החדשים.
אנחנו פוסעים בהדרגה, צעד אחר צעד:
לומדים יחד איך לנהל למידה.
מאפשרים בחירה מתוך תיווך
נותנים לו "קביים" באמצעות מעטפת שלימה: מורה, חונך, למידה עמיתים בחדרים. מרכז למידה.
⏹️ מייצרים מסגרות מותאמת של למידה במנות קטנות (אותם אנחנו מכנים "ביטים")
כלים קטנים שעוזרים לו ללכת
⏳ וחשוב מכל: נותנים לתלמידים זמן לצמוח בהדרגה לעצמאות.
כי עצמאות לא מגיעה בבת אחת.
היא נבנית. מתהווה לאט לאט.
ביום העצמאות הזה, אנו לא חוגגים את אלה שכבר "עצמאיים",
אלא את אלה שבדרך לשם.
שמתאמנים. שנכשלים. שמנסים שוב.
עצמאות אמיתית מתחילה מתוך האומץ לא לוותר כשזה לא מצליח מיד וגם מתוך קשר, הדרכה, נוכחות אוהדת, סבלנות.
